סחוט ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'

החלטה

בפניי בקשה מטעם הנתבעת להורות לתובעת להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה.

לאחר קבלת התגובות לתגובות ומשהובר כי אין בכוונת הצדדים לצרף תצהירי תמיכה ניתנת החלטתי זו.

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, קובעת את סמכותו של ביהמ"ש להורות על הפקדת ערובה, כך:

"519 (א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע."

ברעא 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים, ( פורסם בנבו), מבהיר ביהמ"ש את הכללים שינחו את ביהמ"ש בבואו לקבוע האם יש או אין מקום להורות על פהקדת ערובה:

"הזכות לפנות לערכאות השיפוטיות היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 650). יש הסוברים, כי קיומה הוא תנאי לקיומן של שאר זכויות היסוד (רע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577, 629). זכות זו נתונה לכל, ואין היא נחלתם הבלעדית של אלה שבידם יכולת כלכלית לממן הליך משפטי. ייתכן שעצם היכולת לפנות למערכת השיפוטית, היא זכות קניין המוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ניתן לראותה אף כזכות הבאה לשרת זכות אחרת, של תביעה בגין פגיעה בקניין (ראו, ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד (1999) 26). יחד עם זאת, הוסמך בית המשפט בתקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. הרציונל העומד בבסיס הסמכות להטיל ערובה הוא למנוע תביעות סרק ובעיקר להבטיח את תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כשנראה שסיכויי התביעה נמוכים (ראו למשל, רע"א 8010/01 מימון נ' אלדן (לא פורסם); ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ, פ"ד מז(3) 846).

...לאור כל האמור לעיל, ברי כי שיקול דעתו של בית המשפט במסגרת תקנה 519(א) רחב הוא. במסגרת זו, על בית המשפט, מחד, לשוות לנגד עיניו את מטרות התקנה - הבטחת תשלום הוצאות הנתבע שהתביעה נגדו נדחתה, וכן צמצומה של האפשרות להגיש תביעות סרק ומאידך, לאפשר את הגישה לבתי המשפט לשם הגנה על זכויות. "

לאור האמור נבחן את התובענה שבפניי.

התובעת עתרה בתביעה, לתשלום על פי פוליסת ביטוח מבנה, לנכס המצוי ביישוב יסוד המעלה. לטענת התובעת נגרמו לחלקים רבים בנכס נזקים עקב היזק במזיד. התובעת טוענת, כי הנכס היה מבוטח אצל הנתבעת בביטוח מבנה, והיא עותרת לקבלת הפיצוי בגין הנזקים על פי המפורט בפוליסה.

בשל העמימות בטענות התובעת, בכל הנוגע לזהות הנכס, וזכויותיה בו, התבקשה התובעת להמציא פרטים טובים ונוספים, והגישה את ת/1, שהינו חוות דעת מודד מוסמך המפרט את פרטי זיהוי הנכס, וכן טענה כי היא הבעלים של הנכס, והיא המחזיקה בו.

הנתבעת, וצד ג', טענו בכתבי הטענות מטעמם, כי עסקינן במסכת תובענות שלא נפסקת, כאשר בעלה של התובעת, מר פלץ ניהל במשך שנים רבות וארוכות דיונים רבים וממושכים, בנוגע לזכויות הנכס, לאור מחלוקת במכירת הנכס לצד ג'.

צד ג' המציא אישור זכויות מטעם רשות מקרקעי ישראל, על פיו הנכס נשוא דיוננו, הינו בבעלותו. עוד המציא אישור זכויות מטעם חברת עמידר על פיו הנכס נשוא דיוננו הינו בבעלותו.

מעיון בכתב ההגנה שהוגש על ידי צד ג', מסתבר, כי בעלה של התובעת, מר פלץ, מכר יחידת מגורים שכונתה כדירה 10/1 ביסוד המעלה, וכי בין צד ג' לבין מר פלץ נוהלו דיונים ארוכים, בערכאות רבות בנוגע למכירת זכויות זו, בסיומה דחה ביהמ"ש העליון את בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי מר פלץ.

כל הערכאות כולן, וצד ג' הגיש פסקי דין שונים בנושא, קבעו כי הנכס נשוא דיוננו, נמכר על ידי מר פלץ לצד ג' וכי הינו בבעלות צדדי ג'.

התובעת טענה, כי ההליכים כולם נוהלו בין צד ג' לבין מר פלץ וזכיותיה לא נדונו, ואין בכך כדי להכריע בזכויותיה שלה.

בינתיים הוגשה לתיק תעודת עובד ציבור מטעם רשות מקרקע ישראל, במסגרתה נאמר במפורש, כי לתובעת זכויות בנכס הידוע כיחידה 10/2.

עוד יש לזכור, כי על פי טענת צד ג', טענה שבשלב הזה לא נסתרה זכויותיה של התובעת באו מרכישת או העברת זכיותיו של מר פלץ לטובתה.

התביעה הינה לפיצוי על פי פוליסה לנכס, שעל פי הטענה הינו בבעלות התובעת. אם כך, לכאורה התובעת טוענת כי נכס שבבעלותה ניזוק. הנכס על פי כל הראיות המצויות בתיק הינו בבעלות צד ג', ואם כי קיימת לתובעת הזכות להוכיח, כי המדובר בנכס בבעלותה, או כי בשלב זה או אחר הייתה לתובעת חזקה בנכס, וזאת למרות כל ההליכים שנוהלו כנגד מר פלץ בעלה, בגין עסקת המכר שביצע ביחס לנשוא נשוא דיוננו, הרי כאשר אנו בוחנים את עוצמת התביעה לא ניתן אלא לקבוע כי סיכויי התביעה נמוכים.

בנסיבות אלה אני סבורה כי מקום לחייב את התובעת בהוצאות לטובת הנתבעת לאור סיכויי התביעה, במיוחד לנוכח תעודת עובד ציבור ופסקי הדין הקיימים בתיק, והעדר כל פירוט באשר למקור זכותה של התובעת, האם אכן רכשה את זכויותיה ממר פלץ, והותרת הנושא הנוגע לבעלותה עמום, נעדר פרטים, ונעדר כל מסמכים, אני מחייבת את התבעת להפקיד סכום של 15,000 ₪ בתוך 30 יום.